עלי שלכת.

את הולכת לדרכך, לא מסתכלת לאחור,

בשדה הקרב השארת תמרות עשן וכפור.

רוחות רעות שורקות בחוץ וחושך עלטה,

דמותך, אני רואה אותה, אבל את רחוקה.

 הלב עדין מדי, קיבל מכה והתנפץ,

רסיסיו – עלי שלכת הנושרים מעץ.

אני יורד על הברכיים, אוסף את השברים,

הרוח מסחררת עלים במעגלים.

החורף שבחוץ, מול החורף שבלב,

וזיכרון ישן, מחדד את הכאב.

עצים נושרים בסתיו, אך בסוף כול מעגל,

עלה חדש צומח, במקום זה שקמל.

 10.1.13