החיים יפים

      א הב לרקוד ריקודי עם. המקום האהוב עליו היה ב"חוף המערבי" שבטיילת ת"א בכל מוצא"ש של החודשים יולי אוגוסט. בריזה לילית נעימה נמהלה בצלילי מוסיקה וריח ים. מעגלים מעגלים של רוקדים עליזים על רקע הגלים ואורות יפו העתיקה. הוא ישב לנוח על מעקה אבן שהפריד בין מדשאות הפארק לרחבת הריקודים. מצדדיו ישבו בחורים ובחורות ופיטפטו. כשהמרקיד הכריז על סיום ריקודי המעגלים והתחלת ריקודי הזוגות, הוא פנה אל הבחורה שישבה לימינו וביקש לרקוד איתה. היא נענתה בחיוב, הם קמו לרקוד ואז היא הביטה בו ואמרה: "אתה נמוך". הסתובבה והלכה. הוא קפא במקום. היא לא הייתה גבוהה ממנו, למעשה הייתה אפילו יותר נמוכה. הלב שלו התכווץ ואז הוא שמע משמאלו מישהי אומרת: "אני ארקוד איתך". הוא הביט לעברה, בחורה ברונטית נעימת מראה חייכה אליו. הם רקדו כל הערב, כל מוצאש, כל הקיץ. היא הייתה אצילת נפש, טובת לב, שקטה צנועה ופשוטה כמו שהוא אוהב. הוא לא שמר איתה על קשר, אבל היא נכנסה לו ללב ולזיכרון, אל פנתאון קומץ הנשים הבודדות השמורות בליבו לעד בזכות אותה מחווה אנושית יקרה. היא הייתה ערביה מוסלמית מיפו.....

  הם עמדו בשדה התעופה ליד מסוע המזוודות. הוא שלף את המזוודה הגדולה שלה והניח לידה. הגיע הזמן להיפרד. היא אחזה בשתי ידיו והביטה בו בציפייה. שאלוהים ישמור עלייך, הוא אמר לה. יש לך לב טוב ונשמה טובה. היא הניפה את זרועותיה מעלה בפרץ רגשות, כרכה אותן סביב צווארו, חיבקה ונישקה אותו. הוא הרגיש את החזה השופע שלה נמחץ אל צלעות החזה שלו. נזכר איך הלכו בגשם תחת מטרייה אחת ברחוב היפה בגרמניה. היא סיפרה לו על עצמה והוא, לא רצה שהגשם יפסק לעולם. נזכר בנסיעה הארוכה ההיא לבית המלון בליל ירח מלא, איך הביטה בפניו ארוכות ודימעה נשרה מעיניה כי חשבה שהוא עצוב. היא הייתה רגישה ומתוקה עד כאב.   עכשיו הם עמדו חבוקים בשדה התעופה, מנסים למשוך עוד כמה רגעים אינטימיים לפני הפרידה והסוף הבלתי נמנע.   אז נהיה בקשר, עוד נפגש. היא אמרה לו. הוא העביר אצבעות בשיערה הערמוני החלק והיפה שגלש עד מורד ישבנה ואמר כן.  הוא ידע שהיא אוהבת אותו ומצפה עכשיו שיתן לה את מספר הטלפון שלו. היא הביטה בו שוב בציפייה, אך הוא החליט שלא. הוא ידע עם כל הכאב , שזה פשוט חסר סיכוי. היא הייתה צעירה מידי בשבילו. יותר מידי צעי...

"נמוגים ארץ וכל יושביה" (תהילים עה, ד') רוח ים קלילה נשבה, מפלסת דרכה בין בניינים ישנים וצמרות עצים וליטפה מעדנות את פניו עטורי הזיפים של סלומון הבולגרי שישב שקוע בשרעפים על הבלקון הפונה לשדרה. מאז שפרש לפנסיה לפני שנים רבות, היה לו זמן פנוי בשפע אותו ניצל לקריאת ספרים והגיגים על פילוסופיה קיומית, אך לרוב נטה לשקוע בבטלה נעימה. קרני שמש מועטות אחרונות חדרו מבעד סבך עצי הפיקוס הוותיקים שבשדרה, מחממים קמעה את עצמותיו הזקנות ומפזרים זהרורים מרצדים על הקירות. שקט מבורך של שישי אחר הצהריים ירד על הרחוב  שמעט אנשים הסתובבו בו , משלימים קניות אחרונות לשבת. סלומון נמנם על כיסא הנדנדה שבמרפסת הקטנה והביט לסירוגין אל המתרחש ברחוב. מהרדיו הישן שלצידו בקעה חרש מוזיקה יוונית  נעימה. הוא הביט מערבה אל הים שכה אהב.  עם השנים, הנוף מדירתו שהיה פנוי עד לקו החוף הלך וניסגר. "כרישי נדל"ן ארורים" הוא מלמל אל מול מפלצות האבן המסוגננות שסגרו לו את הנוף, השמש והאוויר. צינת הערב היורד וקריאות המואזין, קטעו את חוט מחשבותיו והוא נכנס אל ביתו להתכונן לשבת. בדרכו לחדר האמבטיה,  חצה את...

"מירמור עושה קמטים בלב" (פתגם עממי) ** "הנמלים האלו שורצות בכול מקום" היא רטנה תוך ריקון תרסיס שלם נגד נמלים בכול פינות המטבח.   "את מתוקה", הוא אמר לה "בגלל זה יש לנו בבית הרבה נמלים" ניסה להתבדח ומיד התכופף כדי להימנע  מפגיעת נעל עקב באורך 15 סנטימטר שטסה לכיוון ראשו. ** היא הייתה קטנה, שחורה, מרירה ומלאת משקעים עכורים, כמו קפה הבוקר של בדואי.   הוא היה גדול ושמן.  אקסטרה לארג', בבגדים ו..בלב.   זה הכול בגלל הממתקים שאתה זולל ומפזר בכול פינה, חזיר שמן וחסר תועלת שכמותך"." היא הטיחה בו עלבונות ו..את נעל העקב השנייה שפגעה בעציץ בגוניה חף מפשע שהשתזף להנאתו באור השמש הוא התכופף בוירטואוזיות מדהימה שלא הלמה את משמני גופו הכבד.  הביט בצער בגווייה הבוטאנית שנחה  בין שברי חרס ואדמה , אסף את שני נעליה והגיש לה אותם במבט מושפל כמו כלבלב נאמן שבעליו זורק לו מקל והוא רץ להשיבו.   "ועכשיו, לך למכולת להביא לי סיגריות". היא נבחה עליו וטיפסה על הפלטפורמות האימתניות  שנתנו לה השקפת עולם רחבה יותר... עולמה הפנימי לעומת זאת, צר היה  כעולם...

אחרי כל סערה תמיד את מופיעה, כמו קשת בענן, יפה בשלל צבעים   אני,  שקוף...   אחרי כל געגוע הלב מתחיל לדפוק, עובר לו עוד שבוע, את, זיכרון רחוק   אני, מתחיל לדאוג.   אחרי כל עננה  מסתתרת שמש בקצוות קרניה אור. מחר, תזרח השמש   רק, אם תדעי לחזור.. **  31.1.17

אישה מזמינה טיפול. במגע. כואב לה כול הגוף וריק לה בנשמה.   הוא מטפל בה במסירות. מרפה את גופה מרפא את כאבה. וכשהניח את אצבעות כף ידו על אצבעות כף ידה היא שילבה אצבעותיה באצבעותיו בחוזקה. שניות ארוכות. לא מרפה. רפלקס של בדידות..   הוא הבין. הוא שם לב לפרטים הקטנים.   הוא הציע לדבר. היא הציעה קפה. לא היה לה מכונה, אבל היא הכינה קפה מושקע. מוקצף ביד עם עוגייה של סמיילי בצד.   כן הוא שם לב לפרטים הקטנים.   כשסיימו שאלה כמה מגיע . הוא הצביע על הפסנתר בפינת חדרה וביקש שתנגן לו משהו.   היא ניגנה לו שיר ישן ברוסית אצבעותיה מרחפות בקלילות על הקלידים. מנגנות שיר עצוב.   רפלקס של בדידות..   כן הוא מושפע מהפרטים הקטנים. היא נגעה לו בנשמה.. *** 13.12.16

הגיע הזמן לבדיקה תקופתית פעם בשנה, בדיקת  דם כללית. לוקח מספר, מקווה לטוב  לפני אנשים, ו..חיידקים לרוב.   ילד מנוזל עם שרוול מטונף בכה וקינח בלונים מהאף. זקן עם קטטר התחיל לקטר, שהתור כה ארוך וזמנו... מתקצר!!   אישה משועממת, שיחקה קנדי –קראש פוצצה הרבה ממתקים. הילד הבוכה עם שרוול מטונף, המשיך לפוצץ בלונים.   לחכות בתור, זה די מייאש עד שהרמקול הכריז: מספר 24 גש לחדר שש.   נכנס לחדר, מקפל ת'שרוול אחות-לא-רחמנייה,  גומי על הזרוע תהדק. מעבירה ת'כרטיס, מכינה מבחנות,  גם מחט גדולה ומזרק.   "לנשום עמוק", היא חייכה ואמרה: "כאן שום דבר לא מפחיד". ניסתה פעם, ניסתה פעמיים אך בסוף, פספסה את הוריד...  *** 15.11.16  

"יום אחד החיים יחלפו לך מול העיניים, תוודא שהם יהיו שווים צפייה."   הם ישבו שם על הספסל במרומי ההר והביטו יחדיו על הנוף המרהיב. למרות שכל הספסל היה לרשותם, הם בחרו לשבת צמודים צמודים,  אחזו ידיים והביטו בשתיקה על מפרצי הכחול –טורקיז  של טוסה דה מאר, אותה עיירה ציורית בקוסטה בראווה שמארק שגאל כינה אותה "גן העדן הכחול",  שלהקות שחפים דאו מעליהם וספינות מפרש לבן שטו לאורך חופי הפרא הסלעיים שלו. הם טיפסו איתי את כל הדרך התלולה אל מרומי התצפית זוג זקנים שלהערכתי היו בסוף שנות השבעים תחילת השמונים שלהם. עמדתי מאחוריהם, התפעלתי  והתפללתי שבגילם גם לי יהיה כוח ותשוקה לטייל בעולם, לטפס על הרים ו.. לאהוב  כך. ואפרופו גיל מבוגר בקבוצה שטיילה איתי בספרד היו בין היתר קבוצת זקנים מבית אבות ! לאחת מהן היו כבר קרוב לארבעים נינים ! היו שם תימניות ג'דעיות  בעשור השמיני שלהן שטיפסו על הרים וסיפרו בדיחות  ומה שהכי מעניין, היו גם ארבע עיוורים !!! .... (פאוזה לנפילת ה"אסימון" ) יצא לי להיות איתם ביום טיול להרי הפירנאים, העפלנו ברכבת שיניים מיוחדת אל מרומי אחת הפסגות הק...

איך כלב זקן וחכם, גרם לי לדמוע. ואני בכלל לא איש של כלבים,  גם לא של דמעות...  אבן צור אני. אין לי כלב ומעולם לא היה לי, אני לא נוטה ללטף כלבים מיוזמתי סתם כך, אלא אם כלב חמוד מתקרב אלי ומטה את ראשו ללטיפה, אז אני מעביר לו ויש קצר על הפדחת ואם הוא ממש חמוד, אז גם עושה לו צ'וחי- צ'וחי  נעים בגרוגרת. היום בבוקר, ביקרתי ידידה בתל אביב. ישבנו בחדר ודיברנו. על הספה לידי שכב הכלב שלה שראיתיו פעם ראשונה. הוא שכב על כרית ונמנם תוך כדי האזנה למוזיקת זן לטיפולים מתחת למזגן. בן כמה הוא ? שאלתי את מרינה. הוא בן 11 היא ענתה. אהה, הוא זקן אמרתי בגלל זה הוא כל כך שקט. דווקא לא, היא ענתה הוא נובח על כול מי שהוא לא מכיר שעולה במדרגות. אז למה עליי הוא לא נבח שאלתי, הוא הרי לא מכיר אותי. הוא מרגיש את האנרגיות של האנשים . ענתה מרינה ויצאה מהחדר לשירותים. היה נעים בחדר הממוזג של תחילת אוגוסט הלוהט. הטיתי את ראשי אחורה אל מסעד הכורסא ועצמתי את עיני. מוזיקת הזן השקטה גרמה למחשבותיי לנדוד ולחשוב על משהו שהעציב אותי מאוד לאחרונה. הייתי עייף ועצוב.. פתאום הרגשתי משהו רך נצמד אלי. פקחתי את עיניי, ס...

”ארורה האדמה בעבורך, בעיצבון תאכלנה כול ימי חייך. בזיעת אפיך תאכל לחם, עד שובך אל-האדמה, כי ממנה לוקחת" (בראשית, ג' )  ** כול יום עם עלות השחר והנץ החמה, היה משכים קום אשר יגורתי לעוד יום של מלחמת קיום. עטוף בגלימה רחבה של רחמים עצמיים, היה שופת מים בקומקום הברזל הישן ששכבת אבנית עבה ומוכתמת עיטרה את תחתיתו כמו רצפת פסיפס בחפירה ארכיאולוגית, כדי להכין כוס קפה בוץ שחור ומר כמו ימי חייו בחלד.   פועל שחור היה אשר יגורתי במגרש למיחזור מתכות. נולד באתיופיה להורים עניים שמעולם לא שמעו על רוברט קיוסאקי ובכך דנו את עצמם לעוני מחפיר אותו הורישו לבנם. היה מפריד וממיין פסולת מתכתית תמורת שכר זעום מצאת החמה עד צאת הנשמה.   בבוקר, בקושי רב היה פוקח את עיניו עם צלצול השעון האכזרי, שתמיד היה מעיר אותו באמצע חלום מתוק וחובט אותו אל קרקע המציאות הקשה.   מאלץ אותו לצאת מהמיטה החמה, לאסוף את איבריו הדואבים והמפורקים מעמל אתמולו המפרך לכדי יחידה שלמה ולצאת לעוד יום קרב.   את הקפה היה שותה באוטו תוך כדי נהיגה, ביד אחת אוחז בהגה ובשנייה לופת את הספל החם כדי להפיג את צינת הבוקר ו...

משתבלל, מפחד מעצמו, מהצל. מפחד מאדם והאל. מפחד ביום ובליל.   משתבלל, כל החיים הוא זוחל. מותיר אחריו ריר נוזל. פוקח מחושים, חשדן, מסתכל. בשדה, בכביש ועל מדרכה עד ש.. קראקק !! רגל גסה עליו דרכה..  

"כדאי לך להגיע לפני פתיחת השערים כי התור ארוך מאוד והטיפול מייגע". הזהיר אותי חבר זקן וחכם כשסיפרתי לו כי אני צריך להסדיר עניין מסוים במשרד הרישוי. חמוש בעצתו, השכמתי קום והגעתי אל רחבת משרד הרישוי חצי שעה לפני הזמן רק כדי לגלות מאות אנשים, חלקם חמושים בשקי שינה שבילו שם את כול הלילה כדי לתפוס תור ראשון.     פססט.. פססט... לחש מעבר לכתפי ברנש מסתורי חבוש כובע רחב שוליים עם מקטורן ארוך ומשקפי שמש כהים, "רוצה לקנות מספר"? "לא, לא באתי בענייני מוניות" עניתי לו. "אני לא מתכוון למספר ירוק למונית" ענה הברנש "זה מספר קטן לעקיפת התור" הוסיף. "מי אתה"?  שאלתי. "אני, ספסר כרטיסים-שמנצל-מצוקות של אנשים- ומוכר להם כרטיס- במחיר מופקע", הציג את עצמו בשמו המלא. "אבל אתה יכול לקרוא לי בקיצור, ספי". "הבט ספי" עניתי לו, "אני לא מעוניין בכרטיסים במחיר מופקע". "אז אולי תהיה מעוניין בכרטיס סים במחיר מופקע"? שאל ושלף מכיס מקטורנו שלל כרטיסים. "אם תקנה אחד, תקבל כרטיס להרחבת זיכרון בחינם" ...

פה הכול התחיל ופה כנראה גם יסתיים.   הכתיבה בקפה.   הכול החל לפני קצת יותר משנתיים, לקראת סיום לימודי הרפואה הסינית, החלטתי לעבוד בהתנדבות כאסיסטנט באסף הרופא. כחלק מהבדיקות הרפואיות שנדרש לעבור כול עובד , נדרשתי לעשות בדיקת  מנטו לשחפת. הבדיקה נערכה ברחוב חובבי ציון בתל אביב ובסיומה החלטתי מתוך סקרנות להיכנס לבית העלמין הישן טרומפלדור שסמוך למרפאה. מעולם לא ביקרתי בו לפני כן, תמיד עברתי לידו בנסיעה או שמעתי עליו שקבורים בו מחשובי האומה. עתה נכנסתי דרך השער שברחוב טרומפלדור, המראות הראשונים שנגלו לעיני היו קברי ביטון ישנים ומוזנחים, על חלקם הופיע הכיתוב היחיד "פ"ן גלמוד"  וחלקם היו בלי כיתוב כלל. חלק מהמצבות היו שבורות ועשבי בר ועצי דקל ופיקוס צמחו מזרעים שנבטו מתוך הסדקים והשברים.   בחלקו השני של בית העלמין, התמונה שונה לחלוטין. שם קבורים אנשי שם! מצבות מפוארות ומתוחזקות היטב עם שם הנפטר ופועלו, בהם ראשי הישוב ופרנסי העיר העברית הראשונה, סופרים, משוררים ואנשי רוח. מכוון שלקחתי לי יום חופש באותו יום, צילמתי חלק מהקברים והמשכתי לי ברגל לכיוון רחוב אלנבי ורחובות ת...

  הוא עדיין היה שקוע בשינה, כשהטלפון צלצל והעיר אותו בשעת בוקר מאוחרת.   תמיד אהב לקחת את הזמן לאט, לא אהב לקום מוקדם , לא אהב מסגרות, גם לא אהב בוסים. בעיקר את אלו שקודמו בפרוטקציה ולא לפי כישוריהם, כשאינטליגנציה לא הייתה הצד החזק שלהם והשררה שיכרה אותם וגרמה להם להתעמר בעובדיהם  בבחינת עבד כי ימלוך. למעט אפיזודה קצרצרה כשכיר, כול חייו היה עצמאי.   הוא גם לא אהב אנשים באופן כללי, לאחר שנכווה מהם פעם אחר פעם, רתיעה שהלכה והתגברה אצלו עם חלוף השנים . העדיף לעבוד עם צמחים,  תמיד היה מחובר לעבודת האדמה . כמו אדם שהיה הגנן הראשון בעולם כשאלוהים נתן לו את גן העדן וציווה עליו לעבדה ולשמרה. למעשה הוא טען , גינון הוא  המקצוע העתיק ביותר בעולם ולא כפי שמקובל לחשוב.   היה עובד יומיים שלשה, מרוויח מספיק כסף ונח כמה ימים למרות שהיה לו ביקוש רב מצד אנשים ויכל למלאות אם היו, אפילו שמונה ימים מלאים בשבוע בגינון. אהב שהלו"ז שלו בשליטה והזמן שלו גמיש.   באותו יום שהתקשרה, תכנן לנוח ולעשות כמה סידורים, תמיד היה לו מה לעשות.   היא הייתה נסערת וכמעט על סף דמעות....