הג'קארנדות פורחות במאי
הוא עדיין היה שקוע בשינה, כשהטלפון צלצל והעיר אותו בשעת בוקר מאוחרת.
תמיד אהב לקחת את הזמן לאט,
לא אהב לקום מוקדם , לא אהב מסגרות, גם לא אהב בוסים.
בעיקר את אלו שקודמו בפרוטקציה ולא לפי כישוריהם, כשאינטליגנציה לא הייתה הצד החזק שלהם והשררה שיכרה אותם וגרמה להם להתעמר בעובדיהם בבחינת עבד כי ימלוך.
למעט אפיזודה קצרצרה כשכיר, כול חייו היה עצמאי.
הוא גם לא אהב אנשים באופן כללי, לאחר שנכווה מהם פעם אחר פעם, רתיעה שהלכה והתגברה אצלו עם חלוף השנים .
העדיף לעבוד עם צמחים, תמיד היה מחובר לעבודת האדמה .
כמו אדם שהיה הגנן הראשון בעולם כשאלוהים נתן לו את גן העדן וציווה עליו לעבדה ולשמרה.
למעשה הוא טען , גינון הוא המקצוע העתיק ביותר בעולם ולא כפי שמקובל לחשוב.
היה עובד יומיים שלשה, מרוויח מספיק כסף ונח כמה ימים למרות שהיה לו ביקוש רב מצד אנשים ויכל למלאות אם היו, אפילו שמונה ימים מלאים בשבוע בגינון.
אהב שהלו"ז שלו בשליטה והזמן שלו גמיש.
באותו יום שהתקשרה, תכנן לנוח ולעשות כמה סידורים, תמיד היה לו מה לעשות.
היא הייתה נסערת וכמעט על סף דמעות.
בקשה שיבוא אליה דחוף, שוב פעם אחד מאותם התקפי חרדה ודיכאון.
דיבורה היה נואש והיא התחילה להסביר לו למה כול כך דחוף וחשוב שיגיע מהר.
"אני בא" הוא קטע את שטף דיבורה שהיה מבולבל, "תוך שלוש שעות אני אצלך" הרגיע אותה.
**
הוא היה תל אביבי מלידה ,
באותה שכונה כפרית ושקטה בה גדל הוא קנה דירה ואהב לפגוש את זיכרונותיו מהילדות יום יום - גן הילדים, בית הספר בו למד ועתה לומדת בו ביתו, תנועת הנוער, הצרכנייה, קופת החולים והרבה שכנים וותיקים מנוף ילדותו
היה טריטוריאליסט, כמו.. חתול.
**
היא גרה בדירה שכורה בישוב קטן בגליל המערבי .
כמוהו אהבה את הטבע, השקט והלבד. אך בניגוד אליו, הייתה בעלת נפש שברירית שכול סערה קטנה הייתה מנפצת אותה אל המזח, או סוחפת אותה למערבולות ותהומות אפלים.
ואז, תמיד היה שם בשבילה. עוגן של בטחון ונחמה , מביא פתרונות לנפשה השסועה עד שוך הסערה.
**
הוא לא אהב נסיעות ארוכות מדי, רכבות לעומת זאת הוא אהב מילדות.
יהיה נחמד להשאיר את האוטו בבית ולנסוע ברכבת הוא חשב.
זה ישאיר לו זמן לקרוא ספר טוב, לשמוע מוזיקה ולהתבונן בנוף היפה בעיניים של תייר.
אחרי שסיים להתפלל לבורא כהרגלו מדי בוקר וביקש בנוסף לברכות השחר שבסידור בקשות אישיות לשלום יקיריו, העמיד מים לקפה וניגש לכוננית הספרים לבחור לו ספר לנסיעה.
הלך ברגל לתחנה שבדרום העיר.
על פניו חלפו ערב רב של מהגרי עבודה, חיילים בחופשה או בדרכם לבסיס, קבצני רחוב מסמורטטים ונרקומנים מתחנת הגמילה הסמוכה לרכבת שביקשו שקל למנה.
הוא החיש את צעדיו לכיוון תחנת הרכבת, משתדל לא לדרוך על גללי כלבים ומוחטות של אנשים קשי יום שירקו את תסכולם ומר ליבם על המדרכות הכעורות שהשתלבו באפרוריותם עם קירות הבניינים הישנים, המושחרים מפיח אגזוזי האוטובוסים הרבים שחלפו שם.
נכנס לתחנה וקנה כרטיס. לפני הירידה לרציף, עצר לקנות לה סיגריות ושוקולד.
הוא ידע שהיא נוהגת לעשן הרבה כשהיא במתח.
שוקולד לעומת זאת, היא אהבה בכול מצב.
ירד לרציף והתיישב על ספסל המתכת הקר.
השלט הדיגיטלי הודיע שהרכבת תגיע בעוד חמש דקות.
הביט בשעון הרכבת העגול ובפסים וחיכה לשמוע את שאון הרכבת מתקרבת.
היא הגיעה בזמן.
בדיוק של שניות, ברחש חרישי של רכבות מודרניות ובלי הצפירות שהיו זכורות לו מהילדות.
עלה לקומה השנייה , הוציא את הספר מהתיק והניחו על השולחן, הקרון היה כמעט ריק.
מזג האוויר היה אביבי והוא ידע שצפוי לו נוף מרהיב בהמשך למרות שהשנה הייתה שנת בצורת כפי שהוא ניחש עוד בראשית החורף.
הספר שהוא בחר היה "פעמיים תורכי" של מנחם תלמי, למרות שהוא קרא אותו ואת "תמונות יפואיות" מספר פעמים בעבר, הוא נהנה לקרוא שוב את הסיפורים הקצרים והמבדחים על הטיפוסים הציוריים של יפו עם האיורים הגרוטסקיים, זה עשה לו מצב רוח טוב כול פעם שהיה לו זיפת בנשמה.
הוא אמנם היה חזק בנפשו למרות כול הקשיים שעבר,
אך הגיל והתבונה שבאה אתה בצירוף הנטייה לדאוג לכול העולם ולקחת אחריות על אנשים שתלויים בו השרו עליו דיסתימיה כרונית קלה.
התרופה שלו לדכדכת הייתה לצחוק הרבה מקומדיות וקטעי סטנד- אפ ביו טיוב.
וגם היא, בתקופות הטובות שלה הייתה מצחיקה אותו בעליזות ונונסנס חינני
בגלל זה הוא אהב אותה.
כשהרמקול הכריז על הכניסה לבנימינה, הוא סגר את הספר, וחיבר את האוזניות לסמרטפון.
מכאן ואילך, הנוף הולך להיות יפה והוא העדיף לצפות בו עם מוזיקה אהובה.
הוא בחר בתיקייה של הקרפנטרס, אהב את השירים שלהם מילדות והקול המלאכי של קרן קרפנטר היווה פסקול יפה לנוף הירוק והפורח.
הקרפנטרס שרו על ענן בודד, ימים גשומים וימי שני שגורמים לדיכאון.
כמוהם הוא לא אהב ימים אפורים של גשם וקור. אך היום הראשון שלאחר סופשבוע, כבר לא גרם לו לדכדוך מאז שהיה אדון לזמנו.
באחת התחנות של חיפה, הרכבת נסעה ממש צמוד לחוף הים. להקות שחפים ריחפו מעל הסלעים והים היה רגוע.
הוא חשב עליה, על הסערה שעוברת עליה וכמה היא לא רגועה.
גן הבהאים על מורדותיו היפים נשקף מהחלון והזכיר לו טיול נשכח, וכשחומות עכו העתיקה התגלו מרחוק, התכונן לרדת.
מעכו, לקח מונית שירות לכרמיאל, או כרמיאלינגראד כפי שהיא קראה לה בבדיחות כיוון שרוב האוכלוסייה שם היו עולים מרוסיה, כמו משפחתה שהגיעה לשם בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת.
היא לא אהבה את החיים שם ועברה לדירה שכורה בישוב צעיר לא הרחק משם.
מכיוון ששום תחבורה ציבורית לא היגיעה לאותו ישוב שכוח אל, לקח מונית והתקשר להגיד לה שאוטוטו הוא מגיע.
**
היא חיכתה לו בחצר על הספסל מול עצי הג'קרנדה
ביד אחת ליטפה את ראשו של מורקה החתול הג'ינג'י ובשנייה אחזה סיגריה.
שני דברים שתמיד היו מרגיעים אותה כשהייתה במתח.
"קאק מי פאז'יביים א'סיבודנייה ?" הוא שאל לשלומה ברוסית הבסיסית שלמד מימנה.
בדרך כלל היא הייתה עונה "בסיו נורמאלנה" בחיוך רחב
תוך שהיא מטלטלת את ראשה המתולתל בחינניות מצד לצד.
הפעם היא לא ענתה שהכול בסדר. למעשה, היא לא אמרה כלום.
היא קמה וניגשה אליו. המבט בעיניה היה ריק וחלול, כמו נשמתה.
"גלאזה, זרקאלה דושה". הוא נזכר באחד הפתגמים ברוסית שלימדה אותו. "העיניים הם ראי הנפש".
הוא חיבק אותה והרגיש את פעימות ליבה דופקות על חזהו גדושות אדרנלין מהסטרס בו הייתה שרויה.
יהיה בסדר אמר וחיבק אותה ביד אחת ובשנייה בחש בסבך תלתליה, מעסה קלות את קרקפתה
עד שחש כי פעימות ליבה שבו לקצב סדיר.
התיישבו על ספסל העץ הישן והביטו בעצי הג'אקרנדה שעמדו בשלכת.
פשפש בתיקו ושלף את חפיסות השוקולד והסיגריות, "הבאתי לך מתנה" אמר והושיט לה.
"המתנה היחידה שאני צריכה, היא בריאות" ענתה ונאנחה.
סיפרה לו על התרופות נגד מתח וחרדה שרשמה לה הרופאה, על כדורי השינה והדאגות הרבות.
"יש תרופה נוספת למתח וחרדות " הוא אמר " מומלץ לקחת אותה כמה פעמים ביום"
"איזה תרופה ?" שאלה .
"חיבוקול" הוא ענה בחיוך וכרך את זרועו סביב כתפה הצנומה.
זמזם לה את השיר של חוה אלברשטיין על תרופה שאפשר לקבל בלי מרשם של רופא,
צריך פשוט לבוא ולבקש - כל שעה נשיקה, כל שעתיים חיבוק.
היא לא הגיבה, רק המשיכה לבהות בעצי הג'אקרנדה שבוששו ללבלב.
"אני חושבת שהם מתו במכת הקור הקיצוני שהיה לפני חודשיים" אמרה בעצב.
הוא סקר בקפידה את ענפי העץ וחייך.
זו טעות שהרבה מלקוחותיו נטו לשגות בה.
ניגש לענף קרוב ושבר חתיכה ממנו.
"אין לך מה לדאוג, זו רק שלכת" אמר והראה לה את הירוק שבחתך העץ ואת גמישותו.
"הוא יהיה בסדר בקרוב, כמוך בדיוק " אמר לה והוסיף:
"לאדם כמו לעץ, יש תקופות של שלכת ולבלוב".
היא הייתה עדיין עצובה.
הוא בחן את הענף שבידו ומולל אותו בין אצבעותיו.
"בני האדם שואבים מאיתנו אנרגיות ואילו העצים עושים בדיוק ההיפך"
סיפר לה על ההטמרה של גאזים ואנרגיות שהם עושים, ספיחת פחמן דו חמצני ופליטת חמצן.
על ניקוי אנרגטי בעזרת צמחים.
סיפר לה על הלוחמים האינדיאנים שהיו מחככים את את גבם בגזעי העצים
כדי להטעין את צ'אקרת הבסיס
ועל המעסה הצועני שפגש בהרי הבלקאן שלימד אותו שאחרי כול טיפול במגע בגוף החשוף של המטופל, יש לחכך את כפות הידיים בצמחייה שתנטרל את האנרגיות השליליות שעברו אליו.
היא הקשיבה לו בשתיקה תוך ליטוף ראשו של מורקה החתול שנרדם על ברכיה.
"גם הם מטעינים אותנו באנרגיות טובות" אמרה והצביעה על החתול שגירגר מדי פעם בשביעות רצון.
"מתחיל להיות קר" אמר.
הוא לא היה רגיל למזג האויר הגלילי בפסגות הגבוהות שהקצין לעת ערב .
היא צחקה וסיפרה לו על יום הלידה שלה שהיה בו מינוס עשרים מעלות.
נכנסו לבית, ישבו במרפסת ושתו כוס תה.
ירח כמעט מלא הביט בהם בדממה מבעד לענפי העץ העירומים אותם קישטה בשרשראות של נוריות לד סולריות.
החושך ירד ונוריות הלד, דלקו ושיוו לעצים מראה של חג המולד.
על השולחן במטבח עמדה צנצנת זכוכית גדולה בתוכה אספה את תרמילי הג'אקרנדה היפים שנראו כמו קסטנייטות.
היא אהבה לצבוע אתם בלכה שקופה ולהכין מהם תליונים.
גרה לבדה בבית הקטן בראש ההר.
הוא הביט בחלונות נטולי הסורגים והתריסים ותהה אם היא לא מפחדת לגור כך לבד.
אמרה שהיא לא מפחדת מגנבים או אנסים, רק מהחושך.
או יותר נכון מהלילה והחלומות על המתים שלפעמים היו מושיטים לה יד וקוראים לה לבוא אליהם,
לכן תלתה מנורות בכול פינה בבית ובגינה.
"מתחיל להיות מאוחר" אמר לה. "אני צריך לחזור, את צריכה עוד משהו?"
"התעייפתי" היא אמרה ונשכבה על המיטה.
"תוכל להביא לי מעדן תות מהמקרר?"
הוא מיהר למלא את רצונה והגיש לה את הגביע עם הכפית
"תאכיל אותי" היא בקשה בעיניים עייפות.
הוא קילף את מכסה האלומיניום הדקיק והאכיל אותה כפית אחר כפית, מקרצף את התחתית בקפדנות, מוודא שתאכל את כול תכולתו המתוקה של המעדן עד תום.
"תכסה אותי בשמיכה" היא בקשה ונשכבה על צידה עם הפנים לקיר.
הוא הרים את שמיכת הפיקה הקלה ופרש אותה על גופה השברירי.
ביט בה ארוכות, חוכך בדעתו מה לעשות ..
היא נראתה כול כך בודדה וחסרת ישע.
הוא הרים את השמיכה ונשכב לצידה כפיות.
היא לקחה את זרועו וכרכה אותה סביבה, אוחזת את כפו בשני ידיה חזק.
"אני אשאר אתך עד שתירדמי" לחש לה ועיסה ברכות את רקתה עד שהרגיש את הולם ליבה שהיה צמוד אליו מאט את קצב דפיקותיו.
הוא הניח את כף ידו על האונה הטמפורלית שלה, החלק במוח שאחראי על הרגשות והזיכרונות, והתפלל בשבילה למלאך רפאל שירפא את נפשה כמו שריפא את נפשו של יצחק אבינו אחרי הסטרס של העקידה.
היא נרדמה.
הוא לקח דף נייר ועט הניח אותו על השידה לידה ורשם לה:
"כשהג'אקרנדות יפרחו, גם את תרגישי טוב".
הניח את ענף הג'אקרנדה השבור על הדף לבל יפול, הידק את השמיכה סביב גופה נשק לה והלך.
**
הוא הגיע לביתו אחר חצות.
למחרת לא התקשר לשאול לשלומה, גם היא לא התקשרה.
הוא ידע שהיא תשלח לו סימן שהיא בסדר.
לאחר שבוע וקצת, הגיע ממנה מכתב
הוא פתח את המעטפה, בפנים היו פרחי ג'קרנדה סגולים מגינתה ופתק קטן עם שני מילים "הם פרחו.."
הוא רוקן את תכולת המעטפה אל כף ידו
הביט בפרחים, כיסה אותם בכף ידו השנייה ועצם את עיניו,
לאחר שניות ארוכות, חיוך של הקלה התפשט על פניו
הוא ידע שהיא בסדר..
לעת עתה.
5.6.14
תגובות
הוסף רשומת תגובה