פה נטמן גלמוד

פה הכול התחיל ופה כנראה גם יסתיים.

 הכתיבה בקפה.

 

הכול החל לפני קצת יותר משנתיים, לקראת סיום לימודי הרפואה הסינית,

החלטתי לעבוד בהתנדבות כאסיסטנט באסף הרופא.

כחלק מהבדיקות הרפואיות שנדרש לעבור כול עובד , נדרשתי לעשות בדיקת  מנטו לשחפת.

הבדיקה נערכה ברחוב חובבי ציון בתל אביב ובסיומה החלטתי מתוך סקרנות להיכנס לבית העלמין הישן טרומפלדור שסמוך למרפאה.

מעולם לא ביקרתי בו לפני כן, תמיד עברתי לידו בנסיעה או שמעתי עליו שקבורים בו מחשובי האומה.

עתה נכנסתי דרך השער שברחוב טרומפלדור, המראות הראשונים שנגלו לעיני היו קברי ביטון ישנים ומוזנחים, על חלקם הופיע הכיתוב היחיד "פ"ן גלמוד"  וחלקם היו בלי כיתוב כלל.

חלק מהמצבות היו שבורות ועשבי בר ועצי דקל ופיקוס צמחו מזרעים שנבטו מתוך הסדקים והשברים.

 בחלקו השני של בית העלמין, התמונה שונה לחלוטין.

שם קבורים אנשי שם!

מצבות מפוארות ומתוחזקות היטב עם שם הנפטר ופועלו, בהם ראשי הישוב ופרנסי העיר העברית הראשונה, סופרים, משוררים ואנשי רוח.

מכוון שלקחתי לי יום חופש באותו יום, צילמתי חלק מהקברים והמשכתי לי ברגל לכיוון רחוב אלנבי ורחובות תל אביב הקטנה של פעם.

 רחוב ביאליק,

חלק מזיכרונות הילדות  המוקדמים שלי נטוע שם.

בביאליק 13, הייתה קליניקה לילדים בקומת הקרקע עם הרבה צעצועים, שאבא לקח אותי לשם כיוון שנחשבתי לילד סגור ומופנם.

אחר כך, המשכנו לבית ביאליק.

אישה מבוגרת שירדה מגרם המדרגות, קיבלה אותנו, שני המבקרים היחידים באותו רגע, בחיוך.

היא בקשה שנתלווה אליה לקומה השנייה והושיבה אותי על כסאו של ביאליק מול מכתבת העץ הגדולה.

הראתה לי את מקלו ומגבעתו של המשורר וערימת דפים עם ציורים ומכתבים שכתבו לו ילדים.

הושיטה לי דף נייר וכלי כתיבה ובקשה שאצייר לו משהו.

***

עתה, כארבעים שנה אחרי, הוא הביט שוב באותם המקומות, ראה בעיני רוחו את הילד שהיה, את אבא הטוב שדאג ודואג כול כך.

חשב על בית הנצח בו נמצא עכשיו ביאליק ועל ביתו הקודם.

***

חזרתי שוב לרחוב אלנבי,

פינת יונה הנביא הייתה חנות של גלידה אמריקאית טעימה שכיום איננה עוד.

מוכרי הפלודה, אותו משקה פרסי מפורסם, לעומת זאת, עדיין קיימים.

חשבתי על אמריקה ואיראן ומי יחזיק יותר זמן מעמד..

 

המשכתי ברגל אל מדרחוב נחלת בנימין.

קיוויתי למצוא  את מוכרת השירים הצעירה שפגשתי שם פעם לפני שנים.

היא כתבה שירים על דפי נייר קטנים.

כול שיר, על דף נייר מקופל כמו מניפה ומאוחסן בקופסת גפרורים קטנה.

"כיצד אדע איזה שיר לבחור ?" שאלתי אותה, מכיוון שהשירים היו סגורים בתוך קופסא.

"תבחר לך איזה קופסא שתרצה מבין כולם והשיר  שיהיה בפנים יתאים לך" היא ענתה בחיוך.

 לאכזבתי  למוכרת השירים לא היה כול זכר בשוק

כמו אותה קופסת הגפרורים  שקניתי ממנה ונעלמה עם הזמן.

 ***

כשהגעתי הביתה, חיפשתי בגוגל אינפורמציה על קברות הגלמודים.

אנשים שנספו במגיפת הכולרה בראשית המאה העשרים, לחלקם לא הייתה משפחה וחלקם נקברו בחפזה בלי שידעו עליהם פרטים אישיים.

אנשים שנולדו, חיו, אהבו וחלמו על חיים יפים, מתו ונקברו בחולות תחת מצבת ביטון פשוטה כשכל פועלם וחייהם מסתכמים במילה מכמירת לב אחת – גלמוד!

אחת מתוצאות החיפוש, הובילה אותי לפוסט בנושא,  שכתב אותו כאן בקפה דה מרקר בעל בלוג באתר.

ראיתי צורך עז להגיב על הפוסט ולשם כך הייתי צריך לפתוח כרטיס.

משם ועד היום הספקתי לשמחתי לכתוב על מגוון נושאים שהיו חשובים לי.

 אותו פוסט ואולי גם בלוג, נעלמו בינתיים מהאתר,

ומכוון שגם אני מרגיש כי מיציתי ועייפתי מכתיבה החלטתי לסגור פה מעגל עם אותו נושא שהביא אותי לכאן.

 עתה, כשרק  מתי מעט חשובים נקברים שם,

תקוותי היא כי עיריית תל אביב תמצא תקציב קטן לשקם את חלקת הגלמודים ולטפח אותה.

 אחרי הכול, לכול איש יש שם..

**

פה

נטמן גלמוד.

הוריו,

נתנו לו שם.

והחיים,

גנבו את שמו.

והמוות,

את נשמתו.

גופו וחלומותיו, הפכו לדומן

שהזין את עשבי הבר הצומחים על מצבתו.

מצבת ביטון פשוט

פה נטמן.. גלמוד!

**

ובבוא יומך, כול כספיך לא יקנה לך ולו רגע אחד נוסף..(אבק ברוח - קנזאס)

 

טוב שם, משמן טוב ויום המוות מיום היולדו.

עליבותם של מצבות הגלמודים, בולטת שבעתיים על רקע אחוזות הקבר והמצבות המפוארות של

חשובי האומה הקבורים באותו בית קברות במרחק יריקה מהגלמודים.

בחייהם ובמותם, קופחו לעד.

אדון שוקו הלך לבקר את חבר שלו אדון קראוס, ושניהם מביטים בנו מהחלונות הגבוהים שבשמיים,

 ***

12.10.14