עלובי החיים

הוא לא היה צריך לפתוח את פיו כדי לספר...

 חזותו אמרה הכול.

בעיקר עיניו, היה בהם תערובת של עצב, ייאוש וכמיהה למשהו אחר.

הוא היה עובד יחיד בבית מלאכה קטן, כשני מטר מרובע גודלו, במבנה ישן ומט ליפול בקרבת התחנה המרכזית החדשה של תל אביב.

מולו יש מגרש חנייה קטן שהייתי מחנה בו את רכבי בכול פעם שנזקקתי לסידור כלשהוא באזור.

כשיצאתי מהרכב, הוא תמיד היה נועץ בי מבט נואש ומלווה אותי במבטו לאורך שניות ארוכות,  כציפור הכלואה בכלוב קטן ורואה מבעד לסורגיו, ציפורי בר חופשיות ומאושרות.

כך היה כלוא בבית מלאכה זה מבוקר עד ערב, שנים ארוכות.

לא היה זה כלוב זהב, לא היה בו ריהוט הייטקי חדיש, מסכי פלזמה ומכונת אספרסו, אף לא מזגן שיצנן את זיעתו בקיץ ויחמם את צינתו בחורף.

היה זה כלוב ברזל חלוד.

ברזל חלוד... זה החומר בו עסק.  את רצפת בית המלאכה גדשו ארגזי פלסטיק מלאים חלקי ברזל חלודים, אותם היה משייף במברשת ברזל חשמלית  באופן מונוטוני  יום יום, שנה שנה. ממלא את בגדיו וריאותיו באבק חלוד, אבק אדם.

הוא היה מבוגר , נמוך קומה ושדוף, לבוש בגדי עבודה מלוכלכים, מוסווה באפלולית בית המלאכה שלו , עובד בעמידה ליד הפתח וצופה תמיד אל הרחוב בעניין, אולי בתקווה שמישהו ייגש אליו ויתעניין בו ובמלאכתו, אך מעולם לא ראיתי אותו בחברת אדם נוסף.

יום אחד הוא נעלם, דלת בית המלאכה הרעועה ננעלה בחוט ברזל ומדבקה של חברת שמירה הודבקה על הקיר.

ליבו החלוד של איש הברזל נדם, ואיש  לא החסיר פעימה.  העולם עליו השקיף מהדלת, המשיך במרוצו המטורף.

היה איש.. ואיננו עוד!

3.1.13