עפיפון ברוח

זיכרון ילדות,

שבת אביבית יפה, תחילת שנות ה-70 , אני ילד קטן כבן 6, אבא מודיע לי שהולכים להעיף את העפיפון שקנה לי.

הולכים ברגל, ידי בכף ידו החמה של אבא ובידו השנייה, עפיפון ניילון כחול מחובר לחבילת חוט.

צעדנו כעשרים דקות אל שטח פתוח במתחם תחנת הרכבת של דרום ת"א איפה שכיום יוצאים מקיבוץ גלויות אל כביש 1 לירושלים.

הגענו ליעד שנראה לי בעיני ילד קטן, רחוק כמו הרי החושך.

שדות זהב של שיבולים, השתרעו עד קצה האופק, כשנחל איילון עובר לרוחבם מדרום לצפון.

ישבנו על רכס מוגבה והשקפנו על הנוף, גשר ביילי מברזל גישר בין שני הגדות ושימש הן למעבר רכבים והן להולכי רגל .

אף נפש חיה לא נראתה בסביבה מלבד להקות ציפורים שחלפו מדי פעם בשמיים.

בילינו שם כמה שעות בניסיונות ללמד אותי להעיף עפיפון, מדי פעם צלח הדבר בידי והייתי מאושר, אך רוב הפעמים הייתה לעפיפון נטייה מוזרה לנטות על צידו ולצלול אל הקרקע בחבטה אדירה.

הצלחתי או לא, מה שחשוב זה החווית ילדות הראשונה שלי בהעפת עפיפון.

****

שנים אחרי  אותו ניסיון ראשון שלי בהעפת עפיפון, כבר הייתי מיומן בנושא.

עפיפון היה כינוי בוז למוצר קנוי, שהיה עלוב ונחות לעומת עפיפון בנוי בעבודת יד שהתהדר בשם: "טיארה" (מטוס בערבית ).

לילדים באותה תקופה, לא היה מושג מה זה מחשב, אינטרנט, אייפד, או סמרטפון.

אבל לכולם היה מושג רב באווירודינמיקה ותכנון הנדסי מדויק של טיארות ענק מפלצתיות עטורות זנב ארוך כבד ומרשים ויכולת גם לגרום לדבר הכבד הזה להמריא לשחקים בקלות.

לכול ילד היה מחבוא סודי משלו, שם צמחו ה"בוסים" ( סוג של במבוק ) הכי גדולים וחזקים שמהם הכנו את השלד של הטיארה.

 

כל הילדים התחרו ביניהם מי יבנה טיארה הכי גדולה וחלקן היו כה גדולות עד שבטוח היו יכולים להיכנס לספר השיאים של גינס באותם ימים.

לשם הפרחתם של אותם מוטציות ענקיות, נדרשו 3 ילדים.

אחד, המעיף- מחזיק בחבל.

שני, מחזיק מתחת לגוף העפיפון.

שלישי, מחזיק בקצה הזנב, מותח אותו כמו שושבין המחזיק בשולי שמלת כלה.

תפקיד שני האחרונים, היה גם לתזמן את הראשון מתי להתחיל לרוץ.

כשהיו מרגישים במשב רוח וכולם מוכנים בעמדות, כשהטיארה מורמת בזוית הנכונה, היו צועקים לראשון : "ח-לה!"  (קיצור של התחלה ) ומעיף הטיארה היה רץ מהר תוך שחרור חבל ותופס את הרוח כמו גולש גלים מיומן שרוכב על הגל בהצלחה.

אתגר נוסף היה מי יגיע עם הטיארה שלו כמה שיותר גבוה  בשמיים.

החוט הכי נחשב נקרא חוט שפגט , סוג של חבל פשתן חום דק וחזק שבא בחבילות של כמה עשרות מטרים.

היינו מלפפים אותו על מוט עץ קצר במרכזו כך שנשאר מקום פנוי מימינו ושמאלו כמו ידיות לידיים.

הגדולים היו מחברים שני חבילות יחד ומשחררים את כל החוט, עד שהטיארה נראתה זערורית רחוק בשמיים.

לגדולים שבחבורה היה משחק נוסף עם הטיארות, היו מצמידים סכיני גילוח לראש הטיארה ומנהלים קרבות אויר כשהמטרה הייתה למי שיותר מיומן לחתוך את החבל של היריב.

העיסוק הזה היה יכול להמשך שעות ואנו הקטנים היינו מרותקים למחזה. 

 הפעם הבאה בה יצא לי להעיף עפיפון, הייתה שנים אחר כך, בעת טיולי במזרח הרחוק, נקלעתי לפסטיבל עפיפונים בבנגקוק בירת תאילנד, סמוך למתחם ארמון המלך.

היה שם ילד תאילנדי קטן, חמוד ושתום עין שניסה נואשות להפריח עפיפון קטן.

משלא עלה הדבר בידו, החל לבכות.

נגשתי אליו והצעתי לו את עזרתי, הוא כמובן שמח מאוד והתרגש כשגרמתי לעפיפון שלו להמריא ולהישאר באוויר.

*****

כיום את גשר ביילי, החליף מחלף קיבוץ גלויות המפלצתי,

ובשדות החיטה, נסללו נתיבי איילון.

תחנת הרכבת הושבתה והוזנחה, מספר קרונות ישנים עדיין נחים את מנוחתם האחרונה על מסילה חלודה, ובמתחם פועל בית ספר למקצועות הרכבת.

הרבה מים זרמו מאז באיילון והרבה דברים השתנו, אבל הדבר היחיד שלא השתנה מאז ועד היום הוא ההנאה של ילדים להעיף עפיפון.

*****

עפיפון ברוח, קשור בחוט,

זנב מתוח, סרטים לקישוט.

וילד קטן, אחוז התרגשות,

מחזיק בחבל בנחישות.

 אבא מביט מהצד מודאג,

הרוח חזק, החבל הוא דק.

הילד מבסוט, החזה נפוח,

משחרר עוד חבל, לרצות את הרוח.

 אבל הרוח, שובב בן שובב,

מושך לעפיפון, חזק בזנב.

מושך חזק, מושך בנחישות,

עד שלבסוף, נקרע החוט.

 הילד עצוב, העפיפון בשמיים,

החוט ביד ודמעות בעיניים.

לא נורא, מבטיח אבא לילד הנרגש:

"מחר נבנה עפיפון חדש ! "

 

*מוקדש באהבה לכול ילדי קריית שלום של שנות ה-70.

שהתעופפו עם הרוח אל כול קצוות תבל.

6/3/13